כבר חודש בבית

אני מאלו שמתרגשות ממחיאות הכפיים במטוס לאחר שהגלגלים נושקים לקרקע בישראל (גם כשחזרנו מ 10 ימים ביער השחור) אז אפשר לתאר את ההתרגשות שחשנו לאחר 421 ימים שבהם היינו כל כך רחוקים. יצאנו מהמטוס והבטתי על האנשים שיורדים מולנו וחשבתי שלמרות שחצינו יבשות, מדינות וימים, אנשים, חוויות ומראות, מכאן זה נדמה כאילו חלף רק רגע אחד מאז שהיינו במקומם.

לאחר המפגש המרגש עם בני המשפחה שלנו (שהתארגנו עם שלטי ה״ברוכים הבאים״ אך לא הצליחו להחזיק אותם מספיק זמן בכדי שגם נצליח לראות), לאחר החיבוקים, הברכות והדמעות המשכנו למקום שאין הגיוני ממנו – שווארמה שמעוני. השווארמה שממרחק הקילומטרים והזמן זכתה למעמד כמעט מיסטי בקרב הבנים במשפחה.

בחצות וחצי נכנסנו סופסופ הביתה שהיה נראה קצת יותר טוב ממה שהשארנו כולל ארונות מסודרים, מצעים על המיטות, פרחים, עוגיות ופיז׳מות לילדים (תודה לך נופית אריש, לעולם לא אשכח לך את הקסם הזה שעשית למעננו).

הלילה הראשון נמתח ונמתח ולבסוף הצלחנו להירדם במקום שפעם היה כל כך בית ובלילה הזה רק הרגיש מוכר. מאז חלפו כבר הרבה לילות וימים ואני חשה צורך לכתוב כדי לספר אך גם בשביל לסדר את המחשבות עבורי. הדרך הטובה ביותר היא לענות על השאלות ששאלו אותנו המון פעמים.

שונה, אה?

החיים שלנו השתנו מן הקצה אל הקצה.

יש לנו משפחה, חברים ושכנים מאוד אהובים שאנחנו מכירים הרבה שנים ואפשר ממש לפגוש אותם אם רק רוצים;

אני מתקלחת בלי נעליים (מודה שבלילה הראשון ההרגל ניצח);

אנחנו צריכים לעשות קניות בסופר ויש לנו מקרר וגם מזווה לאחסן הרבה מעבר למה שנאכל בארוחת הערב;

יש לנו (ההורים) חדר משלנו ולכל ילד יש מיטה משלו הרחק בסוף המסדרון;

יש לי צרור מפתחות שאמנם מכיל הרבה פחות מפתחות ממה שהיה לי פעם אך עדיין יש בו מפתחות;

זה לא רק אנחנו המשפחה הגרעינית ולכולנו יש עיסוקים אחרים ורבים מלבד להיות ביחד;

אני יודעת היכן נישן היום, מחר וגם מחרתיים;

יש לי ארון מלא בגדים כולל כאלו שבחיים לא אלבש וטי שירט עם כפכפים כבר פחות מתאים;

צריך לשקול מילים ואי אפשר להגיד הכל (הכל) בשפה שפעם רק אנחנו הבנו;

יש לנו המון בירוקרטיה לסדר שאינה יכולה להיפתר ב Booking או ב Trip Advisor;

מורכבויות החיים שנותרו בארץ הרחק, חזרו להיות חלק מהחיים;

חזרנו להיות חסרי שביעות רצון ושוב פיתחנו דחף לקנות / להגדיל / לשפץ;

את ערב החג חגגנו עם המשפחה ובבית שלנו (כמה נעימות נשארו מבית חב״ד);

אנחנו פחות אומרים שלום לזרים ברחוב;

כבר לא ״חיים בסרט״, חזרנו לחיים עצמם.

התאקלמתם?

זו ללא ספק השאלה הכי נפוצה כי רוב האנשים חשו שלשאלה ״איך היה״ אין באמת תשובה.

אצל הילדים, כמו כמעט כל דבר בעולם הילדים, הכל הרבה יותר פשוט. החברים החלו להגיע החל מחצות ולאורך כל הימים מאז והמפגש התנהל פחות או יותר בשלשה שלבים מרכזיים: 1. טפיחת שכם קלה / חיבוק. 2. ״הי, מה קורה? איך היה?״ (לא תמיד המתינו לתשובה). 3. ״בא לשחק כדורגל / להתחפש / לפארק?״. אם היו לנו חששות, הן התפוגגו ברגע הזה.

גם המעבר לבית הספר נדמה (בינתיים) שעובר באופן סביר – הילדים זוכרים את הדרך וכיצד להכין מערכת, לא נראה שהם בפער לימודי גדול מדי ואפילו אלה שנכנסה לראשונה לבית הספר לכיתה ב׳ ושאלה אותי בלילה שלפני ״מה בעצם עושים שם?״, לומדת להבין את חוקי המשחק. והם עדיין לא העלו את האופציה שאולי בכל זאת נחזור לטייל שאני סברתי שתגיע כבר בשבוע הראשון. אולי אחרי החגים.

ובעולם המבוגרים החודש הזה היה עמוס בסידורים והתארגנויות של ״עלייה לארץ״ והספקנו המון דברים ״פרקטיים״ – הבית כבר ללא ארגזים (כמעט), לילדים יש ספרים עטופים וחולצות לבנות לבית הספר, היינו בהמון שיעורי ניסיון בחוגים, הלכנו לכל אסיפות ההורים, התחברנו לרשתות תקשורת ואפילו ביטוח לאומי מעודכנים. זה היה גם חודש עמוס במפגשים משמחים, באיחודים, בהעברת חוויות, בתחושה מתוקה של מוכר במימוש הגעגוע. בכל אלו הפתיעה אותי כל פעם מחדש מידת השותפות של אנשים לאו דווקא מהמעגל הקרוב בהרפתקה שלנו.

אך בין כל המפגשים והרשימות, עמוק בלב הולכת ומתפשטת תחושת אי שקט, צביטה עמומה ובעיקר המון סימני שאלה. האם חזרנו למירוץ החיים בדיוק מהנקודה שבה עצרנו כאילו כלום לא קרה, איך משחזרים את התחושה הזו של ״חיים״ שחשנו שם והאם בכלל זה אפשרי, איך ממשיכים להנות מהפשטות באווירה הזו של ה״יותר״. ואז גם מגיחה התמונה של משפחה שרק יצאה לטיול או התמונה שלנו מלפני שנה ושוב הצביטה הזו לא כי לא טוב כעת אלא כי כמה טוב היה.

איך למדתם?

את השאלה הזו בעיקר שואלים בהקשרי בית הספר ואז עולה הסיפור על המזוודה האדומה עם חוברות מקצועות הליבה. אבל התשובה באמת היא שאת השיעורים הטובים ביותר למדנו כולנו וגם אם הם לא יבואו לידי ביטוי בכיתה או בקורות החיים, ברור לי שהם חלק מאיתנו לתמיד.

אז במקום ה״איך״, אני אשמח לשתף ב״מה״.

למדנו שחדר של 30 מ״ר עם 2 מיטות זוגיות, ריח סביר ושירותים בצבע לבן יכול להיות ארמון ולהרגיש הכי בבית;

למדנו שאפשר לסמוך על אנשים ששונים מאיתנו בכל מובן ובניגוד להיגיון שלנו מפעם;

למדנו שיש הרבה מאוד טוב לב ונדיבות בעולם. אולי זו התמימות ואולי סתם שיכחה אבל אני ממש מתקשה להיזכר שנתקלנו ברוע לב;

אלוהי הדברים הקטנים – בחיפוש האינסופי אחר השונה והמיוחד, הילדים הם אלו ששיקפו לנו שלאכול שניצל, לשחק בכדור ולפגוש עוד ילדים זה ממש מספיק;

למדנו שהישראלים בעולם הם הרבה יותר טובים מהתדמית שאנחנו נוהגים לספר על עצמנו – אוהבי טיולים, ששים לעזור, מתנדבים, מעורבים;

למדנו לאהוב עוד יותר את ישראל גם מרחוק ״יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה״ וגם חיזקנו את מה שידענו תמיד שישראל היא הבית, המקום היחידי בעולם שבו למרות הכל, מוחאים כפיים כשנוחתים;

למדנו שיש לנו הרבה הרבה יותר ממה שאנחנו באמת צריכים;

למדנו שהאתגר המורכב ביותר הוא זה שמקנה את תחושת המסוגלות הכי עמוקה ולבסוף ייזכר כחוויה מתוקה;

למדנו שכמעט לכל בעיה (מהתמצאות בכאוס במדינה חדשה ועד מעבר הכביש) יש פיתרון יצירתי שעם מעט רוח טובה ייזכר גם הוא כחוויה;

למדתי לעומק ובאמת מי הם הילדים שלי, למדתי להכיר את עצמי ללא דרגות ותארים נלווים (אך עדין התלבטתי מה לכתוב בסעיף Occupation בויזות) וגם, למדתי שאסף הוא השותף הכי טוב שיכולתי לבקש למסע הזה.

ומה עכשיו?

על פי הסדר הכל – ישראלי אנחנו מצויים בדיוק בשלב התהייה ״מה נרצה לעשות כשנגדל״ שמגיע מייד לאחר הטיול שאחרי הצבא. יש הרבה מחשבות וכיוונים ואנחנו משתדלים הפעם לראות את הדברים באופן מאוזן יותר וגורלי פחות, להבין מה בעל ערך בצד מה שכבר לא מתאים, לחפש את המשמעות החדשה במובן הכי עמוק שלה ולנסות לעשות טוב בכל בחירה.

אני רוצה לחשוב שתחושת החופש, החיות, ההרפתקנות אינה תלוייה בתפאורה ושאפשר לחוש כך גם סתם ביום חול ברחובות ומבלי שיקרה שום דבר שראוי לצלם.

רבים מתייחסים לסיום הטיול כאל ״קול ההיגיון״ ושסופסופ חזרנו מעולמות הפנטזיה למציאות השפויה. אבל מי באמת קובע או יודע מה הגיוני? ואם נסתכל על מירוץ החיים שלנו מהצד וללא דעות קדומות, האם נחשוב שהוא באמת כזה?

אני רוצה להאמין שנמשיך לטייל – כמובן שבארץ שלנו (נרקם חלום על חוצה ישראל או רמת הגולן) וגם בעולם במיוחד במקומות שחשוב שנכיר לפני שהם משתנים לנצח.

ויותר מהכל אני יודעת שחשוב שנמצא או שנמציא את החלום הבא כי לכל אדם ראוי שיהיה חלום אחד לפחות שהוא עוד לא הצליח להגשים.

 

9 תגובות על ״כבר חודש בבית״

  1. השראה פשוט מושלם

    אהבתי

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) ספטמבר 16, 2018 — 7:12 pm

    איזו חוויה מדהימה שעשיתם ❤️
    לא כל אחד היה מצליח לחזור שפוי אחרי צפיפות ואינטנסיביות שכזו (רמז: אני).
    עכשיו לשנה של ספייס 😉

    אהבתי

  3. נהנתי לקרוא אותך לאורך המסע.. אכן מעורר השראה., הערצה .. בטוחה שתמשיכו את המסע המיוחד שלכם גם בארץ באופן כזה או אחר. מתרגשת אתכם ואוהבת. הילוש

    אהבתי

  4. נהנתי לקרוא אותך לאורך המסע.. אכן מעורר השראה., הערצה .. בטוחה שתמשיכו את המסע המיוחד שלכם גם בארץ באופן כזה או אחר. מתרגשת אתכם ואוהבת. הילוש

    אהבתי

  5. רחל בר מעוז ספטמבר 17, 2018 — 7:22 am

    סיגל, אסף והילדים המקסימים!
    הכרנו באקראי, בתחילת מסעכם בנפאל, ונשבתי בקסם שלכם! אתם משפחה מדהימה ומיוחדת. הילדים ספגו הרבה מאוד ערכים מכם והדבר בא לידי ביטוי בשיחות ובאינטרקציה איתם. אכן משפחה מעוררת השראה! בהצלחה במסע ההסתגלות🤗

    אהבתי

  6. רחל בר מעוז ספטמבר 17, 2018 — 7:25 am

    סיגל יקרה, קראתי את כל שכתבת לאורך המסע ואני ממתינה בקוצר רוח לספרך שייצא לאור💥
    יש לך כבר משימה ראשונה "מה לעשות אחרי הצבא"…
    מקווה שניפגש בקרוב.
    אגב,
    "שביל ישראל" הוא מסע מופלא!

    אהבתי

  7. אתם עושים חשק לצאת לטיול כזה. חגים שמחים שנה טובה וגמר חתימה טובה.

    אהבתי

  8. נפתלי חב"ד פוקרה ספטמבר 20, 2018 — 4:27 am

    יאללה אני ומנחם מחכים להיפגש איתכם בהזדמנות בארץ!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close