כמעט חצי מסע

בשבועיים החולפים היינו בהו יאן המקסימה, התיירותית, המיוחדת, המוגזמת, היפה. בין הסדנאות, השוטטות בעיר העתיקה, הקפה המשובח, החברויות החדשות שנרקמו עם משפחות כמונו – הצלחנו להרגיש גם בבית. הגשם שירד כאן בניגוד לטבלאות מזג האוויר ופציעה (קטנה) מהאופניים של אלה – חייבו אותנו להאט את הקצב. תחילת השנה החדשה והנגיעה כמעט באמצע המסע אפשרו לנו לחשוב גם קצת על מה שהיה. לא מחשבה מסודרת או מובנית אלא אינטואיטיבית שכזו, מתרוצצת בראש. בפרק הזה אני אנסה לצבוע את הטיול / מסע הזה בבהירות רבה יותר ולנסות להעביר מהו בצבעים הטבעיים שלו, ללא כל הצבע המבריק שניבט לעיתים מהתמונות ולנסות לענות על כל מיני שאלות שנשאלנו בדרך. בשונה מסיפור על מדינה או חבל ארץ שמתאר את הדרך ואת החוויות, הניסיון לסכם חצי מסע, הוא ממש מסע בפני עצמו. המסלול לתזכורת, מופיע במפה.

30374-20180110120324476

להרגיש

יש מעין חוזה בלתי כתוב מול מי שנמצא בטיול או בחופשה שיהיה שרוי במצב של אושר תמידי, בתחושת נעים ללא הפסקה. לא פשוט להודות בפני אלו שמצויים ב״חיים האמתיים״ שגם בטיול יש את כל הרגעים כולם – עצב, שמחה, כעס, תסכול, אושר. אני ממש יכולה לשמוע עד כאן את ה״אוי יו יוי״ ההוא של קרן מור. הלוא אנחנו ממשיכים לשאת את עצמנו ואת כל מי שאנחנו מהבית, גם אם חצינו גבולות. אולי השונה הוא שבטיול כל התחושות הללו מקבלות מקום למחשבה ולהעמקה שבחיים הרגילים לא היה לנו את הזמן או הרצון לעשות ובעיקר, שבבסיס של הכל מלווה אותנו תחושה פנימית מאוד ברורה – חדוות הטיול, שמחת הביחד, התרגשות ממקום חדש, התפעמות מיופי של נוף ומיופיו של האדם.

האתגר שמתחיל להתגלות לנו כעת, לאחר 7 חודשים של כל אלו, הוא כיצד ניתן להמשיך ולשמוח ממפל, כפר או הר למרות שראינו רבים כמוהם ומנגד כיצד להמשיך ולשמוח גם אם לא חווינו שום דבר מיוחד. אני מודה שלילדים החלק השני הרבה יותר פשוט וטבעי.

לקנות

הללי סמדר היא אישה מעוררת השראה. היא יצאה עם שלושת ילדיה לטיול בעולם לפני 7 שנים ומאז לא חזרה – היא החליטה שכך יהיו חייה. לפני הטיול השתתפתי בהרצאה שלה (מאוד מומלצת לכולם) שבה היא סיפרה שבכל שנה אין לה מושג מה לקנות לבת שלה ליום ההולדת כי למרות שכל הרכוש שלה נכנס לתרמיל בגודל 50 ליטרים, יש לה הכל. אז האמנתי לה אך לא ממש הבנתי, נראה לי שהיום אני יכולה להבין את זה קצת יותר. יצאנו לטיול עם מזוודה, 2 תרמילים (גדול מאוד וקטן), 3 טרולים (באחד מהם ספרי הלימוד ואחד צומצם ונשלח לישראל), מלודיקה שחשבנו שתהיה בשימוש ותיקי גב. זהו כל הרכוש שלנו. כל דבר שאנחנו רוצים לקנות נבחן במונחי משקל ונפח כי בסוף אנחנו סוחבים את מה שיש לנו. כל דבר יומיומי שאנחנו קונים (שמפו /משחת שיניים) נקנה רק כשקודמו נגמר. יש לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים (לדעתו שלאסף יש לנו הרבה יותר ממה שצריך ולדעתי אנו נמצאים בגבול התחתון של הצמצום).

זו תחושה מאוד משחררת לדעת שכל הטוב הזה בחנויות לא באמת רלבנטי עבורנו (כמעט) ומהצד השני של חוויית הקניות, זו תחושה ממש מרוממת למצוא את מה שחיפשנו בדיוק (למשל תחתוני בוקסר לילדים שקנינו בהאנוי לאחר חיפוש של 5 חודשים עוררו שמחה לא פרופרציונלית).

ללמוד

השאלה הראשונה או בין הראשונות ששואלים אותנו היא – האם הילדים מפסידים שנת לימודים? והתשובה שלנו תמיד היא שהם לא מפסידים אלא דווקא מרוויחים.

יש המון מעגלים של למידה בטיול הזה מכל כך הרבה עולמות וכמעט מכל דבר – להכיר חבר ולהתחבר ולהיפרד לאחר שבוע, להתמודד עם חוסר וודאות, להמיר מדולר לרופי לדונג לקיפ לרופי נפאלי לשקל ולהחליט האם זה יקר, לנהל שיחות בזירה של הגדולים, להבין מדוע מורחים קקי של פרה בכניסה לדלת, ללמוד להתחמק בזריזות מצביטה של מקומי שלפתע קופץ עליך, להכין מסרק מבמבוק, להבין מדוע לא נכון לזרוק לכלוך על הרצפה ברחוב הכי מלוכלך שראית, להפגין חמלה לילד שאין לו היכן לגור, להתמקח בשוק, להכין דפי אורז, לדעת מה הטעם של רמבוטן וכיצד (ולמה) שולחים גלוייה הביתה.

אנחנו לא מההורים ״הזורמים״ ולכן בצד כל העושר הזה אנחנו מנסים להקדיש את הימים ללא הטיולים הארוכים ללימוד מתמטיקה, אנגלית וקריאה – כתיבה. התפאורה לא תמיד תומכת (לובי של מלון / שולחן במסעדה / מרפסת החדר) אבל נראה שהילדים הסתגלו באופן יחסי לנהל שיחות חולין עם בעלת הגסטהאוס תוך פתרון תרגיל בשברים. אני יודעת שהשילוב של כל חלקי המידע, החוויות והמפגשים הם שישפיעו ומשפיעים עליהם באופן הכי עמוק.

להעריך / להוקיר תודה

טיול כל כך ארוך במדינות ה״עולם השלישי״ מזמן הרבה מאוד רגעים שבהם אנחנו מודים על מזלנו הטוב ועל המדינה המופלאה שלנו, בלי שום מרכאות.

לא פעם יצא לנו להקשיב לשיחות בין הילדים שבהם נשזרו הרבה משפטים שמתחילים ב״אין כמו ישראל״ ואחרי זה הרבה מאוד נימוקים – כי מפנים את הזבל כל יום, כי אנשים נוהגים ממש בזהירות, כי אכפת מילדים שאין להם מה לאכול, כי לא זורקים לכלוך לים, כי יש אוכל ממש טעים, כי הטכנולוגיה מפותחת ולא צריך לסחוב לבנים על הגב.

אני יודעת שהם בוחנים את העולם ואת מהות האושר לא רק במונחי עשיר ועני והם מצליחים לראות הרבה מעבר לגודל הבית. אני מקווה שכשהם יגיעו לניו זילנד או ארה״ב וגם מול כל השפע, הם יחושו שהם ברי מזל.

בטיול אנחנו לומדים להוקיר תודה על דברים שאולי היו חולפים על פנינו פעם – שמצאנו את השמפו שחיפשנו, שקבלנו בדיוק את המנה שהזמנו, שמקומיים יוצאים מגדרם לסייע, שהילדים מקשקשים באנגלית עם הולנדיות שפגשו במסעדה, שהעלייה נגמרה, שהגענו בשלום.

אנחנו בעיקר יודעים לחוש הכרת תודה עצומה על עצם הטיול הזה.

לנדוד

תחושת הנוודות והארעיות, התחושה שאין לנו בסיס או שורשים היא תחושה מאוד מובהקת בטיול. מצד אחד זה מעצים את תחושת ההרפתקנות שכל כך רצינו ומצד שני מטלטלת בשל חוסר הוודאות שאופף אותנו כמעט תמיד. בתחילת הדרך לא היה ברור בכלל מה הן המדינות שבהן נבקר (עכשיו זה כבר כמעט ברור), המסלול בתוך המדינה גם הוא נקבע תוך כדי תנועה ונתון להרבה מאוד השפעות מקריות, כשיוצאים לדרך אנחנו תמיד מופתעים ממשהו, עד כה החלפנו בערך 60 מקומות לינה (אני חושבת שראינו לפחות פי 3), הרבה מאוד פעמים לא ברור היכן נישן למחרת או אפילו היום.

אך ברובד העמוק ביותר – חסר לנו בית. לא רק ארבעת הקירות אלא תחושת הבית – ארוחת שישי וקידוש, ריח בישולים, המולת השכונה, המשפחה והחברים, הריח של הכביסה. אלה אפילו חשה געגוע מיוחד לרעש של מכסחת הדשא של השכנים (ותודה לאביחי ששלח לנו סרטון מוקלט עם תזכורת).

כבר הרבה מאוד זמן הילדים מבקשים שנשכור בית עם מטבח לשהות ארוכה יותר, אך זה עדיין לא קרה. בכמה מקומות guesthouse או homestay חברו שילוב של בעלת בית טובת לב עם מקום בעל נופך חמים ומפגשים נעימים עם אנשים שהיו זרים והפכו לקרובים שעשו את ההבדל לכולנו ואפשרו לנו להרגיש הכי קרוב לבית. אחד מהם שנכנס לליבנו היה ממש עכשיו בהוי אן ב The Moon Homestay שבו התארחנו למעלה משבועיים. אפילו בישלתי שם חריימה ויואב רקח בעצמו תבשיל.

להכיר

כתבתי לא פעם שההיכרות עם אנשים היא הערך המוסף האמיתי בטיול – כאלו שהכרנו לרגע, משפחות שעימם בילינו ימים ארוכים, זרים שהפכו לקרובים, מקומיים שנכנסו לליבנו למרות שככל הנראה לא נראה אותם יותר לעולם. ההיכרות בין הילדים תמיד מפתיעה אותי – החיבור המהיר שאינו תלוי בגיל, השיחות שנרקמות על החוויות המשותפות מהדרכים והיכולת לעניין אחד את השני תוך יצירת המון המון רעש. הצד השני של כל אלו הוא גם הכיווץ בלב בעת הפרידה, לפעמים עד דמעות.

לגלות

בטיול התרמילאי האחרון שעשיתי ספרי הטיולים היו מקור המידע היחידי וחדרי האינטרנט היו הקשר המרכזי עם העולם. הטיול כיום שונה כל כך – העולם עבר לכף היד ושם נמצא כל המידע בכל אמצעי מדיה אפשרי – קבוצות ווטס אפ למטיילים הישראליים בכל מדינה (ממוצע 450 הודעות ביום), קבוצות פייסבוק על פי חתך של מדינות וסוג הטיול (תרמילאים, משפחות ומשפחות לטיולים ארוכים), אפליקציות מטיילים בכל השפות, אתרי אינטרנט עם מידע והמלצות.

כל העושר הזה מאפשר מידע בלתי נגמר כמעט ומאפשר הרבה כוח למטיילים כותבי ההמלצות שבהינף הקשה על המקלדת יכולים לחרוץ גורלות אך מצד שני נגרעת חדוות הגילוי לבד, של ההליכה אל הבלתי נודע או של עצם הצורך בכך (למה ללכת עד הגשר בכדי לראות דרקון יורק אש אם ראינו כבר את הסרטון?).

7fc8d15f-9cfa-43c6-beb7-24aa70225204.png
חלק מה אפליקציות שהפכו לחלק מהמסע

אני מודה שבטיול עם ילדים יש בכך הרבה יותר יתרונות מחסרונות אבל אילו הייתי מטיילת בת 22, הייתי מעדיפה להשאיר הרבה יותר מקום ללא נודע. ועדיין, ההמלצות הטובות ביותר שקבלנו והרגעים המיוחדים ביותר, התגלו במקרה ולא היו כתובות בשום מקום.

להיות ביחד

הביחד בטיול הוא מאוד מוחשי וברור. ביחד בבוקר, בארוחות, בטיולים, בדרכים, ביחד בחדר, בהמתנה לשירותים, בשיעורים. הביחד הזה מאפשר היכרות לעומק עם הילדים שלנו, עם אסף ועם עצמי, היכרות שאני לא חושבת שהייתי זוכה לה בחיים הרגילים. לאחר שחלף זמן הסכמנו במקומות שחשנו בטוחים, לגור בשני חדרים ואז הילדים הטילו וטו (מכל הסיבות שבעולם) ומצאנו את עצמנו מתפצלים קצת אחרת מהתכנון – לחדר עם אבא וילד ובחדר השני אמא פלוס שניים.

יש שעות ביום (מתישהו לקראת 22:00) שבו אני ממש מבקשת להימנע משימוש במילים שמקורם בשורש א.מ.א (גם לא אימוש, אמאל׳ה, אמוש׳ס). גם הביחד של אסף ושלי מקבל יותר צביון של ניהול פרויקט משותף מאשר זוגיות.

ולכן, בתוך כל הביחד, הבנו שצריך למצוא גם זמן לבד מכל מיני סוגים – בוקר אמא או אבא עם אחד הילדים (או ימי בנים / בנות), כמה שעות בזוג כשאפשר, ערב בנות לבד עם אמהות אחרות וגם לבד לבד.

ככל שחולף הזמן, הצורך יותר ברור ואנחנו נותנים ל״לבד״ יותר מקום ולגיטימציה כדי שה״ביחד״ יהיה טוב יותר.

לדאוג

במהלך הטיול יש כל כך הרבה סיבות שמפעילות את כפתורי הדאגה – האם החדר במלון ייראה כמו בתמונה, האם אלה תדע לקרוא כמו החברות שלה שלמדו בכיתה, האם הרופא יודע לפענח תצלום רנטגן (יש לנו ניסיון בית חולים מכל מדינה), מה דירוג הבטיחות של חברת התעופה הנפאלית, איך חוצים את הכביש ואיך לא נדרסים על המדרכה ועוד.

בהתמודדות עם הדאגה הגדולה מכולם – הנסיעה בכבישים – סיגלנו מנהג לדבר ללב של הנהג ולהגיד בראשית כל נסיעה במבטא מקומי please drive carefully – all my family is here. לרוב נדרשת תזכורת נוספת תוך כדי כשהנהג נוסע במהירות חריגה או שולח הודעות טקסט בפנייה חדה.

הזמן לא שינה את ההרגל הטבעי שלנו לחשב סכנות ולנהל סיכונים אבל כן חידדנו את האינטואיציות ואת כושר ההתמודדות.

לכתוב

מיכל חברתי האהובה והחכמה שמכירה אותי היטב, קנתה לי כמה מחברות מיוחדות לרגל כמה אירועים והמליצה לי לכתוב. אני מבינה עד כמה ההמלצה הזו הייתה במקומה למרות שחלף זמן עד שהצלחתי ממש ליישם. אני חושבת שלכתיבה במהלך הטיול יש המון מקום בארגון המחשבות ובתיעוד הזיכרונות. אני מקווה שהמילים שכתבתי יגיעו לעוד משפחות ויזכירו להם שטיול בעולם היה גם חלום שלהם והוא מצוי ההישג יד.

החשיפה אינה טבעית לי, השתדלתי להיות מאוד כנה אך אני מודה שהיו דברים שהשארתי לעצמי.

הסיכום הבא יהיה לקראת סיום הטיול, בערך בעוד 7 חודשים בע"ה, מעניין מה יופיע על המפה ההיא שלמעלה ובעיקר מה יהיו הזכרונות בלב.

תגובה אחת על ״כמעט חצי מסע״

  1. אני מאוד אוהב את הכתיבה הכנה והמרגשת שלך.
    תודה על השיתוף.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close