נפרדים מנפאל ושוב בנגקוק

נפאל – תאילנד

לאחר סיום הטראק באנפורנה חשנו רצון מובן למנוחה, לפשטות, למים חמים, לאוכל שאינו דאלבאט, לשיט תיירותי באגם. אפילו הצלחנו לארגן מפגש ״בנות״ עם דגנית וטל שגם הן מטיילות עם המשפחה לזמן ארוך – מזכיר כמה זה כיף. המפגש היומי עם משפחת פרל המקסימה בפוקרה (לאחר שנפגשנו בטראק) הפך את הימים האלו לקסומים במיוחד – מדהים עד כמה מהר ניתן להיקשר ולהכיר לעומק אנשים שהיו זרים ולהפוך פרידה לאחר זמן כה קצר לעצובה. אני יודעת שעוד נפגוש אותם בדרכים.

30374-20171119180942880

לאחר שבוע וחצי, נסענו באוטובוס לקטמנדו בנסיעת יום פקוקה ומתמשכת לעוד כמה ימים. בקטמנדו שוטטנו שוב בטאמל שבהיעדרנו נסלל ונחסם לכניסת רכבים (מהפכה במונחים נפאלים), שוטטנו גם ברחובות האחוריים בעיר המיוחדת הזו (תמיד הרבה יותר מעניין מהמצג המשופר שמראים לתיירים בחלון הראווה של המדינה), וגם ביקור נוסף בכיכר הדורבר שבה הציגו בפני המבקרים במקדש את הקומארי החדשה – ילדה בת 3 (!) שנמשחה לאלה – ילדה. בקטמנדו הייתה לנו הזכות לבקר ב Swacon International Hospital ישראלים שנפצעו במהלך הטראקים (היו רבים מדי) ולעשות להם מעט מתוק וגם לחזק את תחושת הנתינה והסולידריות של ילדינו שלנו (ותודה לרב מישלוב על הרעיון המבורך).

30374-20171119181125896

לאחר כמה ימים, נפרדנו מקטמנדו ומנפאל ברגשות מעורבים וטסנו לבנגקוק (לאחר עצירת ביניים במומביי לתזכורת קצרה להמולת הודו).

30374-20171119181759443

הנחיתה בבנגקוק שאותה אנחנו מכירים כבר די טוב (ציטוט של עומר: בנגקוק היא העיר מחוץ לישראל שבה הייתי הכי הרבה) הייתה שונה הפעם – לאחר כמעט 4 חודשים בהודו – נפאל הסגפניות, הגענו למה שהרגיש כמו התפוח הגדול לפחות. הכל הקסים אותנו – המזגן במונית, המתג האוטומטי להורדת החלון, שפע הפירות הטרופיים, המסז׳ים ברגליים, דוכני האוכל, האורות – הרגשנו כמו ילדים שנכנסו לחנות צעצועים ענקית. הכל יחסי. הפעם התגברתי על הרתיעה הישנה שלי ובחרנו לישון סמוך לרחוב התרמילאים בקוואסן . מזג האוויר שהיה הרבה פחות חם מפעמים קודמות, אפשר לנו לראות את בנגקוק בצבעים רכים יותר, הרבה פחות מיוזעים. כמעט כל בוקר נפתח בשעתיים לימודים סמוך לבריכה (אני לא יודעת איך הילדים יחזרו ללמוד בכיתה ללא הסחות דעת) ולאחר מכן יצאנו להינות מכל מה שיש לעיר הזו להציע – שוק סופ״ש צ׳אטוצ׳אק (שוב), צ׳יינה טאון ביום וגם בלילה, פארק Dream world שעלה על הציפיות שהיו לנו מפארק שעשועים במזרח, מופע דראג מהוגן (רק לבנות המשפחה) אך המשמעותי מכולם היה בית חב״ד והמפגש עם הרבנית נחמי, הרב נחמיה והצוות המופלא שלהם. מדי יום הילדים מהרו להגיע ב 21:00 לשיעור היומי ששילב בין מקורות יהודים לחיים של כולנו וערב שבת שלאחריו עונג שבת והיה כשמו, עונג אמיתי. נשארנו ל 2 שבתות שכאלו.

30374-20171119181640786

30374-20171119181659818

30374-20171119181728068

לאחר שהצטיידנו בויזות לויאטנם במחיר מופקע ולאחר התלבטות מה יהיה היעד הבא (ההתלבטות הזו מבטאת מבחינתי את תחושת החופש הגדולה מכולם, תחושת ארעיות שמעולם לא הייתה לי). החלטנו להמשיך לחלק הצפוני של לאוס. העדפנו לקחת רכבת מבנגקוק ל Nong Khai ומשם לעבור את הגבול ללאוס. די מהר הבנו שמדובר בפיצוי הולם לחוויה הטראומטית של הרכבת מכלכותה לורנאסי בהודו – רכבת חדשה עם מסך מידע דיגיטלי, נקייה מאוד, מצעים לבנים מעומלנים, שמיכה לבנה תואמת, יצאה בדיוק בזמן והשיא – עובד רכבת מסור שהעיר לי בנימוס שסידור המצעים על המושבים המתחברים למיטה – זה התפקיד שלו. ובאמת, הוא עשה זאת הרבה יותר טוב ממני. העברנו את הלילה בשינה מתוקה והתעוררנו כשעה לפני התחנה הסופית בדיוק בזמן לחגיגת יום הולדת 10 לעומר שהחליט השנה לחגוג בתאריך העברי.

30374-20171119184321380

הגענו לתחנה, לקחנו טוקטוק לגבול, אוטובוס נוסף ולאחר המתנה קצרה, תשלום 30$ לאדם (ללא בקשת שוחד, למרות הסיפורים הרווחים) נכנסנו ל Vientiane עיר הבירה של לאוס. עדיין מנסים לאתר את הייחוד של לאוס.

אנשים טובים באמצע הדרך

בתקופת הרווקות יצאתי כמה פעמים לטיול של חודש (זמן עצום במונחים שלי פעם) למקומות שונים בעולם. בטיולים הקצרים האלו, חשתי תמיד החמצה בעיקר על כך שאין לי באמת זמן לעצור ולשוחח, להכיר קצת יותר לעומק את האנשים הרבים והמרתקים שחלפו על פניי, לנהל שיחות מעבר למשפטים מנומסים. לאחר כמעט 5 חודשים בדרכים אני יכולה להעיד שהנופים, הריחות והמאכלים חשובים מאוד אך הזיכרונות שמותירים חותם עמוק בליבי, אלו שנותנים את הגוון המיוחד ומותירים את הזיכרון המשמעותי מכולם הם האנשים שפגשנו שבדרך.

אנחנו בטיול ״אחרי צבא״ רק במרכאות אך אנחנו פוגשים הרבה מאוד צעירים שנמצאים בטיול אחרי צבא ״באמת״. השהות עם צעירים ממני מוכרת לי היטב. במשך הרבה שנים הייתי מוקפת בחברת צעירים בני 18 וקצת (הם תמיד נותרו באותו הגיל ורק אני התבגרתי). כמו המפגש אז, גם היום, אני חשה גאווה גדולה ב״נוער״ הזה (למרות שזה נשמע מבוגר מעט לחוש כך…) . פגשנו אותם, הרבה מאוד ישראלים יפים – אכפתיים, מכבדים שלא לומר מזדהים עם מנהגי המקומיים, עוזרים להכין ארוחת שבת, נרתמים לסייע לכל מי שצריך (זכור לי במיוחד צרפתי שסיפר סיפור נוגע לב על ישראלי שהציל את חייו בויאטנם), אוהבי טיולים והרפתקאות, צמאים ללמוד ולחוות את העולם, מחפשים להתנדב ולעשות טוב ובעלי תחושת סולידריות גדולה לישראל. כל כך רחוק מהתדמית שאנחנו נוהגים לנכס לעצמנו. במפגש עימם הבנתי שבשנים שחלפו שיניתי סטטוס מ״מגניבה״ ל״אמא מגניבה״, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם ההורים של המטיילים ומנסה ל״ייצג״ אותם כדי לשכנע לוותר על סכנה מיותרת, נהנים להחליף עימם חוויות ולהתייעץ על המשך הדרך ובעיקר שמחים לשמוע מהם שהם ירצו לעצמם טיול דומה עם המשפחות שלהם. למרות שעל זה פחות שוחחנו, אני מאמינה שאנחנו חולקים עימם גם את ההתלבטויות ״מה נעשה כשנהיה גדולים״ למרות שאנחנו כבר גדולים.

בין השורות ספרתי על בתי החב״ד שפזורים ברחבי העולם – סיפור על חזון גדול של אדם אחד שתורגם למעשה גדול ע"י אלפי אנשים. ההתבוננות בשליחים של המפעל הזה ברחבי העולם מעורר השתאות – משפחות שלמות וצעירים שעוזבים את החיים המוכרים והנוחים שלהם למקומות נידחים בעולם, כשרק דלת אחת חוצצת בינם ובין ילדיהם לבין העולם שמנוגד כל כך לתפיסת עולמם. הם מקימים בית יהודי – ישראלי שכל מהותו היא לעשות טוב. בתי חב״ד הפכו לאורך השנים נקודת מפגש מרכזית הרבה מעבר לקידוש בערב שבת – מהתייעצות, חילוץ, ארוחה חמה ועד חתונה – בית רחוק מהבית.

זוג מיוחד שכזה שנכנס לליבנו הם הרבנית נחמי והרב נחמיה שהקימו את בית חב״ד בנגקוק לפני 22 שנים. מפעל חיים אמיתי שנוגע בהרבה מאוד תחומים. במשך כל השנים האלו הם מארחים בביתם מפגשים מגוונים. המיוחד מכולם הוא עונג שבת – מדי יום שישי, לאחר ארוחת השישי המסורתית, הם מזמינים את כולם לארוחה שנייה בביתם. בערב הזה יש כל כך הרבה קסם – כל אורח מתבקש לקום ולספר סיפור אישי ופותח למעשה את ליבו לאנשים שמעולם לא פגש (סיפורים אמיתיים על החיים – על מחלה, החלמה, גורל, מסע), שירים וניגונים השזורים בסיפורים של הרב ובמטעמים של הרבנית. הקושי המרכזי בערב הזה הוא לסיים לאחר חצות בתחושת התרוממות רוח ולצאת לרחוב רמבטורי שבו לא השתנה דבר – הלמות התופים, המון אדם, אלכוהול.

כמה נדיבות ואהבת אדם מגולמים באנשים מעוררי ההשראה הללו שחיים באמת חיי שליחות. תודה לכם.

30374-20171119183117818

ואחרון חביב – 3 חלילים עליהם מוטבעים – Jetha, Maila, Kanchi (השמות בנפאלית לבכור, אמצעי, קטנה) ועוד תיק צד לילדות – הצליחו לגרום לנו להתרגשות רבה. זו המתנה שהשאיר לנו פרם (הפורטר – מדריך שלנו מהאנפורנה) בסוכנות סוויסה האדום בקטמנדו ובכך לימד אותנו שיעור נוסף על נדיבות.

30374-20171119183134677

מקווים להמשיך לפגוש טוב ומקווים לעשות טוב גם בעצמנו.

מקווים גם להבין קצת מהי לאוס באמת.

2 תגובות על ״נפרדים מנפאל ושוב בנגקוק״

  1. סיגלוש יקרה!
    אני קוראת בשקיקה כל אות ואות, מהטקסטים המופלאים שכתבת.
    אני ממש כמעט מצליחה להריח ולחוש את החוויות שלך דרך המילים.
    תודה על השיתוף.
    תודה על ההשראה.

    אהבתי

    1. מיקה היקרה, איזה כיף לי לקרוא את כל מה שכתבת. תודה רבה ♥️

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close