קטמנדו

התרגשתי להגיע לנפאל. מעולם לא בקרתי כאן ומאוד רציתי. כבר ממבט על כשהמטוס לא הורשה לנחות ואנחנו זכינו לראות את היופי של העמק מלמעלה – היה ברור שמדובר במימד שונה ממה שהורגלנו בהודו – כבר לא מדינת ענק או תת יבשת, קצב אחר, פשוט יותר, רגוע יותר, ממש התאים לנו.

קטמנדו

מהשדה נסענו ל Thamel, רובע תיירים צבעוני אך ״כלוב מזהב״ מאוד מנותק ממה שבאמת קורה ברחובות שליד. המון חנויות, מסעדות, בתי קפה, מוסיקה בוקעת מהמועדונים, ריקשות אופניים. ממש ליקטו בכמה רחובות את כל מה שתייר רוצה לראות מול עיניו. בהמשך סיפרה לי חני הרבנית שהנפאלים ממש מתאמצים לשמר את המקום הזה ״סטרילי״ גם במחיר של סילוק מקבצי הנדבות במריצה (מקרה שהיה ביום אחד).

התמקמנו במלון המקסים Mums Home שהיה באמת ה״בית״ שלנו לשבועיים הקרובים (כולל ארגון מסיבת הפתעה קטנה לאסף ביוזמתם) והשתאינו מהדברים שעד לא מזמן היו מובנים מאליהם וכעת הם הצליחו לשמח אותנו (אני מדברת על דברים באמת ארציים – מזלגות בארוחת הבוקר ומצעים נקיים) וגם החוויה ברחוב פחות משתלטת על כל החושים – היינו צריכים מעט מנוחה לחושים.

30374-20171003002459456

לאחר כמה ימים כשפנינו ימינה ולא שמאלה לכיוון ה Thamel, הגענו לקטמנדו באמת.

המראות היו מוכרים – רוכלים שמוכרים הכל ברחוב או בחנויות זעירות (כולל תרנגולים / ברווזים / עזים), קשה לנשום, אופנועים דוהרים ברחובות, בתים דלים. ובכל זאת היה כאן קסם שונה – אם נאבדים בין הסימטאות אפשר לגלות מקדשים מפוארים מזדקרים כמו נווה מדבר בשכונה האפורה, המוני ילדים מעיפים עפיפונים מהגגות (ואחר כך הולכים לחנות העפיפונים הקרובה כדי להחזיר את החוט במעין גלגל מיוחד), האנשים מחייכים יותר, פחות מתאמצים למכור.

30374-20171003002624815

30374-20171003005009404

ביקרנו בכמה ממוקדי התיירות המרכזיים בעיר ובאזור –

פטן – עיר או פרבר של קטמנדו. מוכרת בקרב מטיילים בשל השקט היחסי, האומנים ובעלי המלאכה הרבים ובזכות כמה מהמקדשים המפורסמים. רוב הישראלים מחפשים את ״ציפור האבן״ מהשיר המפורסם של גלי עטרי (יש לא מעט נפאלים מלידה ברחובות פטן שיודעים לשיר את השיר). לאחר שמצאנו אותה ניצבת על עמוד מאחורי גדרות, עדות לרעידת האדמה שפגעה במבנים שם, חיפשנו את קומארי.

30374-20171003002910489

קומארי זהו סיפור מדהים שלא הכרתי על ילדה – אלה. במסורת הנפאלית מאמינים שגופה של ילדה הנבחרת להיות ״קומארי״ מכיל לתקופה מסוימת את הרוח של האלה דורגה. הילדה נבחרת מבין הקסטה הנאוורית לפי מועד הלידה שלה, שלמות פיסית ומבחן נפשי (הכולל בין היתר לילה עם ראשי תאו כרותים מלאי דם). תהליך ההכתרה אורך כמה שבועות שבמהלכם תיכנס האלה לגוף של הילדה. לילדה שתיבחר צפויים חיים מבודדים, גינוני מלכות של ממש (כולל נשיאה על כפיים בפעמים הבודדות שתצא מהבית) וקבלת קהל מאמינים המנשקים את כפות רגליה. כשהילדה תקבל לראשונה מחזור היא תוחלף ותחזור (או תיזרק) לחיים רגילים. לאחר כמה סימני דרך ועזרה מאנשים טובים, הגענו למקדש של קומארי בפטן (אחת משלוש הקומארי המובילות בנפאל) שבו היא מעבירה את כל שנות הילדות שלה. לאחר שביקשנו רשות, עלינו לפגוש אותה. ילדה – נערה, לבושה אדום (הצבע היחיד שהן לובשות), יושבת במבט ספק משועמם ספק בוהה על כסא גדול ממידותיה. שוחחנו עם אחותה (לה אסור לדבר) והבנו שכל מה שקראנו היה נכון. אלה (הבת שלי – שצריך לומר שהיא נקראה על שם העץ…) קבלה ממנה ברכה ללא מילים וטיקה אדומה והמשכנו הלאה חשים מעט רחמים על הילדה – ״אלה״ הזו שפגשנו. אנחנו מנסים מאוד לא להיות שיפוטיים כלפי מה שאנחנו רואים בדרך מתוך הבנה שהכל בעיני המתבונן ותמיד יהיה מי שיראה גם אותנו באור מוזר. אך הסיפור הזה באמת יוצא דופן ולא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו ועליה עוד ימים ארוכים.

30374-20171003002711620

Durbar Square – במספר ערים מצוייה הכיכר הנושאת את השם הזה (פירושו ״ארמון״ בנפאלית). הדרך אליה (ברגל כמובן) היא חוויה והשוטטות בין המבנים, הפסלים, דוכני האוכל והרחובות הסמוכים מאפשרת שוב הצצה לחיים של העיר הצבעונית הזו. כמה ימים לאחר שהתוודענו לסיפור של קומארי, קראתי ב Ynet (!)שצפוי טקס חילופים של הקומארי המרכזית בקטמנדו בילדה בת 3 (!). רצנו מהרנו לכיכר בניסיון להספיק לראות משהו מהטקס הזה (הילדים שיתפו פעולה) אך הגענו מעט אחרי. לפחות נהנו מאווירת החג הנפאלי המשמעותי והארוך מכולם DashainFestival.

http://m.ynet.co.il/Articles/5021821

30374-20171003003209988

Swayambunath (הידוע גם בשם מקדש הקופים) – טיפסנו (המון מדרגות) למקדש הקופים שבו התצפית הכי יפה על עמק קטמנדו וגם כמובטח קופים שמתנהגים במקום כבשלהם.

30374-20171003003257776

Woopyland – אסף הצליח למצוא מעין פארק מים משולב בלונה פרק במרחק חצי שעת נסיעה מהמלון. מדהים לגלות לפעמים עד כמה פשוט לשמח את הילדים.

30374-20171003065147343

כמה טוב שבאת הביתה – בית החב״ד בקטמנדו

כהכנה לנפאל הראינו לילדים את הסדרה ״קטמנדו״ עד פרק 5 שזמין ברשת. לאחר שפגשנו את הדמויות שמהוות את ההשראה לסדרה, מסתבר שהיא ממש נאמנה למקור.

ובאמת, לבית חב״ד בקטמנדו יש הרבה אופי. הוא הוקם לפני 17 שנים ומנוהל מאז ע״י זוג מיוחד – הרב חזקי והרבנית חני ליפשיץ וששת ילדיהם המקסימים. בית החב״ד הזה מצוי לא מעט בתודעה גם בניהול אסונות (כולל פיקוח נפש אחד שהתרחש ממש ביום הכיפורים וחילוץ 4 מטיילים כמה ימים קודם) אך גם לאור המקום המרכזי במיוחד שהוא ממלא בקרב קהילת המטיילים בנפאל, הרבה מעבר לחיבור ליהדות. הרב חזקי מקיים ערבי הסברה על הסכנות הכרוכות בטראקים באזור ומנסה לטעת בהם מידה של אחריות וצניעות לפני טיפוס לגובה (עובד רק חלקית), ניתן לקבל טלפון לווייני (מציל חיים) ומידע על טיולים באזור. ידם בכל.

30374-20171003003626942

אנחנו קבלנו תחושת בית אמיתי, חם, ססגוני, מקבל וכמובן הזדמנות לחגוג בשמחה רבה את ערב ראש השנה (הגדול בעולם אולי), את ערב שבת ואת יום הכיפורים שהיו מאוד משמעותיים עבור כל המשפחה ורצינו שיצוינו בחגיגיות. כך היה.

עברנו כבר בלא מעט בתי חב״ד ובכל פעם אני נדהמת מהסיפור של משפחה דתייה שמגדלת את ילדיה רחוק כל כך מהבית ומהסביבה הטבעית שלהם ומצליחים עם כל המורכבות האובייקטיבית של חייהם, לפזר כל כך הרבה טוב ואהבת חינם. תחושת שליחות אמיתית.

בבית חב"ד מתוודעים הילדים (ואנחנו) לקהילת המטיילים הצעירה – במפגשים הללו אנחנו מצליחים לשמוע את חוויות הטיול מפי הילדים (הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע) והילדים מצידם מרוויחים מפגש עם "גדולים" שאינם ההורים שלהם ולומדים מהם לא מעט.

30374-20171003003542450

טראק ללא שם בעמק קטמנדו

בניגוד למקובל בנפאל, לטראק שעשינו אין שם מוכר (לפחות לנו) אך למרות זאת ואולי דווקא בגלל האלמוניות היחסית שלו הוא היה כל כך נפלא. הטראק התחיל בטיפוס על הר ברכבל אירופאי עם מחיר אירופאי ב Chandigari. במעלה ההר גילינו אזור מאוד תיירותי כולל גן המשחקים היחידי שראינו בנפאל (כל האחרים שראינו בדרכים היו עשויים מחבלים מאולתרים בחן). לא יכולתי שלא לחשוב שהילדים הנפאלים היחידים שיוכלו להנות מכל הטוב הזה הם כאלו שיכולים לשלם משכורת חודשית ממוצעת על הרכבל. המשכנו משם בירידה תלולה בתוך סבך ירוק, מחליק עד מאוד. נפלנו אינספור פעמים. בדרך פגשנו שתי אחיות ואח שלומדות בקטמנדו והיו בדרכן לביקור בכפר לקראת החג. להן הייתה דרך מיוחדת כיצד לרדת למטה – מעין התדרדרות מהירה קדימה עם קפקפים שתמיד הסתיימה בשלום. בשלב מסוים אחת מהן נשאה על הגב את אלה כדי שלא תמשיך ליפול. הן ליוו אותנו בשיחה ערה עד שהגענו לביתן הצנוע והן חשו שאנחנו כבר נסתדר. הודיתי להן מאוד.

30374-20171003003723041

בדרך חשתי מן עקצוץ מוזר בצוואר, הבנתי שנעקצתי ע״י עלוקה שבדיוק מצצה את הדם. כשהגענו לחדר, מצאנו עוד סימני עקיצה אצל אסף ואצלי. הילדים אומנם לא נעקצו אך המחשבה שזה אפשרי גרמה להם לחשוש מאוד (במיוחד אלה). לאחר הליכה של 5 שעות (למרות שהמקומיים אמרו שעתיים), הגענו בדמדומים לכפר Chitlang מסתמכים בהליכה על האור החיוור של חצי הירח. וויתרתי על הגעה ללינה בחוות עיזים (המייצרת לדבריהם את גבינת העזים הנפאלית הראשונה!) שתכננו ועצרנו בדרך ללון ב home stay סביר שהתקבל בברכה יחסית לאחר תהליך ה"הרגלה" שחווינו בהודו. את הגבינות טעמנו למחרת. בעלי הבית יצאו מגדרם בכדי שנחוש נעים כולל הכנת ארוחת ערב של דאלבאט באמת טעימה אצלהם במטבח.

30374-20171003003757894

חיכיתי שהלילה יחלוף וכשעלה השחר, נגלה הכפר המקסים הזה – טרסות ירוקות, ריח חזק של כוסברה ואדמה, ערוגות כרובית ובעיקר מסע אחורה לזמן שבו אנשים היו מגדלים את מה שהם צריכים למחייתם ומכבסים בנהר.

30374-20171003003841777

משם המשכנו ברגל לכיוון הכפר Markhu. בשליש האחרון סטינו לדרך שחשבנו שהיא קצרה יותר ואז נגלה לנו נוף יוצא דופן והאגם שבסמוך לו שוכן הכפר.

30374-20171003003952108

הבנו שמשם הירידה לכפר מסוכנת – חזרנו לאחר כבוד לשביל הראשי, למרות המחאה של ילדיי ההרפתקנים. שוטטנו בכפר בחיפוש אחר לינה סבירה ולבסוף חצינו את האגם בסירה בכדי שלפחות הנוף שניבט מהחדר יהיה יפה. שוב התעוררתי מוקדם ויצאנו עומר, יואב ואני לטיול בוקר לכיוון הגשר כולל שתיית כמה כוסות תה עם אנשי הכפר מסבירי הפנים.

30374-20171003004038709

בחזרה לקטמנדו נסענו בטרמפ עם בחור צעיר שסיפר לנו כמה עובדות על החיים בנפאל ובדרך חזינו בהמוני נפאלים שיורדים לאגם לחגוג את החג בכל דרך אפשרית כולל על גג האוטובוס.

היציאה מקטמנדו היטיבה איתנו – נשמנו לרווחה אוויר נקי, ראינו חיי כפר פשוטים באמת, חשנו יותר את הנועם הנפאלי.

רפטינג על נהר ה Trisuli

רפטינג הופיע ברשימת התוכניות שלנו. כשהחלטנו שהגיעה העת לעבור לפוקרה, הזמנו גם רפטינג ליומיים על נהר ה Trisuli לאחר שווידאנו שהוא מתאים גם לילדה בת 6 שעדין לא שוחה.

יצאנו לדרך עם עוד קבוצה מקסימה של צעירים ישראליים ולאחר עיכובים שלא הצליחו להפריע למצב הרוח, לקיחת ציוד ותדריך בטיחות, עלינו על הסירה.

הרפטינג ביום הראשון עבר ממש בנעימים – ה״רפידים״ גבוהים במידה הנכונה, עומר מסייע עם המשוטים, אלה נהנית מהגלים ומהמים שנכנסים לסירה ומהתחושה שהיא הרפתקנית, יואב עובר לקייאק המלווה ושט עימו לפנינו, המדריך שר לנו בנפאלית, אסף ואני מסתכלים אחד על השני ושמחים מאוד בעיקר מהשמחה של הילדים.

30374-20171003004144135

30374-20171003004242140

הגענו למחנה ללינת לילה – הילדים המשיכו להשתכשך בבריכה, אכלנו שוב דאלבאת, הילדים למדו מאור שהייתה איתנו לשחק וויסט והלכנו לישון בבונגלוס.

למחרת (כלומר היום בבוקר), נסענו לנקודת ההתחלה. אני התאמצתי לזרום עם הרכב המקרטע ששלחו לנו שבו ציפו שנשב עם כל הציוד בג'יפ פתוח מאחור. ושוב, נכנסנו לנהר, עושים חזרות על ההוראות של המדריך ויוצאים לדרך. ברפיד השני נתקלנו בגל ענק שכיסה אותנו, המדריך צעק Get down – סימן מוסכם להיכנס לסירה. באלה אחזתי ממש ברגע האחרון בקצה של חגורת ההצלה בכדי שלא תיפול אך יואב נפל למים. אסף מייד ירד אחריו. לאחר שניות ארוכות נורא, הבחור בקייאק המלווה מצליח לראות אותו ולמשוך אותו מהמים הסוערים. יואב עולה לסירה ממש חיוור, מתאמץ בכל כוחו לחייך בכדי להרגיע את כולנו ואת עצמו. אנחנו מבינים שהוא שהה מתחת לסירה, לא ברור כמה זמן. אני מנסה לשדר תחושת עליזות של ״הכל בסדר״ ומנסה גם לנגב את הדמעות. ניסינו להבין מה קרה וליתר ביטחון שמנו את יואב יהיה במרכז הסירה, יחד עם אלה. התעשתנו מעט והמשכנו בדרך. ואז הגענו לרפיד השני שהיה סוער הרבה יותר. שוב פעם המדריך צועק Get down אך הפעם הסירה מתהפכת לגמרי וכולם מתעופפים למים הסוערים. אני לא יודעת כמה זמן עבר אך זה היה נדמה כמו נצח (הבנתי לעומק מה הכוונה של הביטוי הזה). הנהר שוצף וגועש, אני בולעת מים ומנסה להשאיר את הראש מעל המים ללא הצלחה ובכל הזמן הזה (שניות או דקות ארוכות, אני לא יודעת), אין לי מושג היכן עומר או יואב או אלה הקטנה. המחשבה שאם אני לא מצליחה להתמודד עם הנהר הזה, מה עובר עליהם? הפחד משתק ובעיקר אני חשה תחושה לא מוכרת של חוסר אונים שאין לי שום יכולת לעזור לילדים שלי (הילדים שנמצאים ממש לידינו בכל רגע בטיול). הזמן חולף (שוב לא יודעת כמה זמן) ואז אני רואה אחד מאנשי הצוות אוחז בסירה ומנסה להפוך אותה. אני צורחת לו בעברית ״הילדים שלי״ וברור שהוא הבין אותי למרות שלא דברתי באנגלית. הרפיד חלף ואז אפשר היה לראות מה קורה מעט קדימה. התמונה הראשונה הייתה של יואב ואלה מטפסים על הקייאק ונראים בטוחים. שוב הדמעות זולגות. עליתי על הסירה והתקדמנו לעברם. בדרך רואים באופק את עומר נאחז בסלע ונראה שגם הוא יחסית בטוח. גם את אור שהייתה איתנו ראינו בחוף מבטחים. את אסף לא הצלחתי לראות אך המדריך הבטיח לי שהוא בסדר. התגובות של הילדים היו קשות באופן מובן – המבט מפוחד, בכי, אלה רועדת כולה ובעיקר הסיפורים שלהם על רגעי הפחד שהם חוו. "הייתי לבד" אמרה אלה וצדקה. המחשבה מה היה קורה אילו לא נותנת לי מנוח.

אנחנו אוספים את אסף שמסתבר שנסחף הכי רחוק ונחבט הכי הרבה והילדים מבקשים לרדת מהסירה. שטנו עוד קצת נחרדים מכל גל זעיר במים וירדנו לחוף, משם הגיעו לאסוף אותנו.

אני עדין לא יודעת האם הסיפור הזה יהיה טראומה או שיהפוך לאנקדוטה.

אנחנו מנסים לעכל ולהבין מה יכולנו לעשות אחרת והאם אווירת הטיול מעט הכהתה את החושים שלנו.

השעה 3:00 ואני פשוט לא מצליחה להירדם אך לפחות הצלחתי לכתוב את פרק קטמנדו בבלוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close