JULLEY חבל לדאק

מסיימים שלושה שבועות בחבל לדאק – ממלכה שיש בה הרבה גם וגם

הרים בצבעי שוקולד ועמקים ירוקים,

מדבר צחיח ונהרות זורמים,

כפרים מבודדים ושווקים עמוסים בתיירים,

בודהיזם שדוגל בקבלה ואחווה וקיצוניות חשוכה,

אנשים רודפי שלום באזור שעדיין מהווה עילה למלחמה,

תחושת מחנק ואוויר צלול,

פשטות ואותנטיות וסוחרים ממולחים,

מקדשים צבעוניים ומפוארים ורחובות אפורים ודלים,

ממלכת מעברי ההרים, המומו הטיבטי, התלבושות הססגוניות והמקדשים.

אלה בוגרת ורנאסי אומרת שזו לא הודו ״באמת״ – אני לא יודעת האם יש ומהי בכלל הודו ״באמת״ – אבל מאוד אהבנו להיות כאן.

לה

התיירות בלה מוגבלת למספר חודשים בשנה (מאי – אוקטובר). בשאר חודשי השנה הקרים, כל האזור מצוי בתרדמת חורף ארוכה. בפעם הקודמת בהודו, לא הגעתי בזמן הנכון וגם הפעם כמעט וויתרנו על הגעה לאזור – החשש ממחלת הגבהים ומהדרך המסוכנת, כמעט הכריעו נגד, אך תוך כדי הטיול בעמק קינור הבנו שמבלי לשים לב כבר עשינו את כלמה שחששנו מפניו ולכן ההחלטה התקבלה – התחסנו, אנחנו יוצאים לדרך מלה למנאלי.

ואיזו דרך – כבישים מתעקלים בחדות בנוף הררי עצום ומשתנה בצבעים שונים של שוקולד, פסגות מושלגות, כפרים זעירים בצדדים, מעברי הרים (המכונים פסים) המסומנים בדגלים טיבטיים ובערימת אבנים והגבוה מכולם והשני בעולם Taglang La בגובה 5328 מטר (בהמשך נחצה גם את הראשון), דרכי עפר ודרכים שנסללות ממש מול עיננו. בדרך חלפנו על פני הרפתקנים מאיתנו שבחרו להגיע ללה שלא במונית טויוטה – רוכבי אופניים המדוושים בעליות (בלתי נתפס בעיני), זוג ישראלי שרכשו מכונית סוזוקי ״מקרר״ ממש ישנה (נדרש אומץ רב לנהוג בדרכים הללו מבלי להיות מקומי שגדל בעיקולים הללו, הם הגיעו בשלום), חבורות אופנועים ואפילו שמענו שיש טראק רגלי. היום הראשון עבר בנעימים ובנסיעה קצרה יחסית (7 שעות), לנו בעיירה Jispa – האחרונה בדרך ללה שבה ניתן ללון במלון (בהמשך יהיו רק אוהלים). למרות שמדובר בעיירת מעבר, מצאנו בה קסם רב ואפילו מסעדה מפתיעה לטובה. היום השני היה קשוח הרבה יותר והגובה הרב השפיע לרעה על כולם (במיוחד על יואב שהקיא והיה ממש מסכן), הנסיעה התארכה (13 שעות), הטיפוס והירידות התלולות ואפילו הפרות והעדרים בצידי הדרך כבר איבדו מהקסם. רצינו להגיע.

30374-20170914185641331

הגענו ללה ממש בחושך והחלנו במסע לילי לאיתור גסטהאוס. מסתבר שהשמועות על סיום העונה היו מוקדמות מדי והמקומות הטובים היו מלאים ואלו שלא, ממש לא רציתי (אני נחשבת ל"פוסקת" בעניין הזה). לאחר שעה ארוכה של חיפושים, מצאנו את עצמנו עוברים בשביל מאוד חשוך ל Lamo guest house – היינו מותשים ועייפים ומה שהצלחנו לראות היה בעיקר חצי כוס ממש ריקה. הניסיון מלמד שצריך להמתין לבוקר ואז התמונה הרבה יותר מאוזנת ותמיד יותר בהירה.

הבוקר הגיע והתעוררנו בבית של משפחה בודהיסטית מקסימה – בקומה הראשונה מתגוררים 3 דורות ביחד – הסבתא לאמו, האחות אלמו (בנקאית) והבעל נמגל (מורה), האחות צ׳ורול (מורה גם כן) וילדיהם. ובקומה השנייה מתגוררים האורחים. שמחנו להיות שם בעיקר בזכות החברה הנעימה. יומיים אחרי, חזרנו באותו השביל ל Solpon guest house – שהיה המקום הכי קרוב לבית שחווינו בהודו – מקום נקי, מים רותחים, מרפסות הפונות להרים, גינת ירק שיש בה כל מה שצריך לסלט, פרה שמדי פעם מתגנבת לחצר ובעיקר חדר גדול הכולל 2 מיטות זוגיות (תנאים די נדירים להודו, זר לא יבין עד כמה שמחנו). עם בעלת הבית, Tsewang, נוצר קשר קרוב במיוחד במפגשים מלב אל לב של שתינו במטבח. למדתי ממנה הרבה, אני חושבת שהצלחתי גם להשפיע עליה. גם שם התגוררו ביחד הבעל, הסבתא, האחיינית ולעיתים גם הגיס פונצ׳ו (שהיה הנהג הנפלא שלנו).

במקומות הללו ובנוספים למדנו ללא פילטר על המחויבות של המשפחה הלדאקית למשפחה המורחבת והתמיכה ההדדית של כולם בכולם באופן מאוד טבעי וזורם (הסבתא מגדלת את הנכדים, הדודה מגדלת את האחיינית בעוד הוריה מתפרנסים הרחק, הכלות מגיעות מדלהי בכדי לעזור לחם שלהן ב"עונה", האחיינית מסייעת לגדל את הילדים) – נראה שזה עובד בסדר וללא מעורבות פסיכולוגים. למדתי גם שהנשים שברו כל תקרה אפשרית והן מצויות בכל מקום, הרבה מעבר לנשים במערב, למתבונן מהצד הן עושות את הכל טוב יותר – בעבודות הבניין, תיקון הכבישים, חקלאות, רעיית עדרים, תיירות – אך הן לא הצליחו ל״היפטר״ מתפקידיהן ה״מסורתיים״ בבית כולל טיפול במשפחה של הבעל (זה הנוהג, האישה הולכת אחריו). אולי בגלל זה רובן נראות די מותשות.

עם הזמן גילינו את לה, בירת חבל לדאק – עיר נפלאה, לא סלולה בחלקה ולכן מחניקה לעיתים, מוקפת פסגות שהתחילו להתכסות בלבן, עמוסה בחנויות ובשווקים הרבה יותר תוססים ממה שדמיינתי (בטח לאור הדרך הכל כך ארוכה שהסחורה הייתה צריכה לעבור), אנשים מחייכים, מסעדות רבות (המון מומו טיבטי מכל הסוגים – תרד גבינה המוצלח מכולם), תיירים, שלטים בעברית (שביל החומוס נמתח עד כאן) וגם – המקום היחידי שראיתי שבו לצד בדי פשמינה מוכרים גם חמצן. ובאמת, בגובה 3500 מטר כל התנועות שלנו הפכו לכבדות יותר ועלייה של 7 מדרגות גרמה לנו להתנשף בכבדות. למזלנו, לא חווינו את מחלת הגבהים ממנה ממש פחדתי (טיפסנו לכאן באופן מאוד הדרגתי והרגלנו את הגוף לגובה ללא כדורים – עבד לנו).

30374-20170914185812722

טיפסנו (כמו כולם) לארמון המלך של לדאק (המקום מבפנים ממש מוזנח) ולשאנטי סטומפה היפה והמוארת שנראית כמעט מכל מקום בלה – הרווח העיקרי היה הנוף עוצר הנשימה שנגלה גם מגבוה בראות טובה.

30374-20170914190431035

בבוקר מופלא נוסף נסענו עם Tsewang ל Saboo, כפר הולדתה המצוי במרחק 20 דקות מלה. התארחנו בבית המשפחה ואכלנו את המשמשים הכי מתוקים אי פעם וגם למדנו כיצד לפרק את הגוגואים ולגלות את השקד שבפנים – ממש טעים (מזן אחר של משמשים מפיקים שמן מאותם הגוגואים). בהמשך שוטטנו בשבילים, בין חלקות החיטה ותפוחי האדמה. לפעמים הקסם נמצא ממש קרוב.

30374-20170912185550144

נוברה ואלי

מסתבר שגם לאחר נסיעה של 22 שעות ללה הצפונית, עדיין ניתן ליסוע 8 שעות צפונה לעמק נוברה ולהישאר בגבולות הודו. יצאנו לדרך עם פונצ׳ו הנהג המקסים, ביום הראשון של החורף שהותיר מדרונות מדבריים מעוטרים ברסיסי שלג שהחל להיערם. עברנו את Khardung la – הפס הגבוה בעולם בגובה 5606 מטר כששם פתיתי השלג כבר יורדים על ראשינו וקר. אחר הצהריים הגענו לכפר טורטוק שובה הלב שהיה עד 1971 חלק מפקיסטן ונפתח לתיירים רק לפני 7 שנים (ומאז עוטר בהרבה מאוד שלטים בעברית – איך יכול להיות?) , ללא קליטה בכלל (כנראה לא במקרה – אולי למנוע קשר בין המשפחות שנחצו ע״י הגבול החדש) וחשמל שפועל רק בין השעות 19:00-23:00. מסתבר שפחד הוא עניין של חינוך והקשר שכן בסוף העולם, בכפר מוסלמי שמרכזו מסגד שעוד לא הושלם, מואזין שקורא לתפילה (בקול צרוד), 20 ק״מ מהגבול בפקיסטן, הרגשנו מאוד בטוחים. בסיור הבוקר המסורתי, ניתן לגלות שתושבי הכפר מצליחים לשמור על זהות כפרית אותנטית ופשטות למרות שלא מעט תיירים ״צופים״ בהם ומכל עבר בונים קומה נוספת בגסטהאוסים. באותו הבוקר פגשתי גם את ראהול, הודי אמריקאי, שעובד בארגון שמטרתו ייעוץ בנושא ״השקעות חברתיות״ csr- corporate social responsibility (כל חברה בהודו שמרוויחה מעל סכום מסוים, נדרשת להשקיע 2% מרווחיה למען החברה) – נשמע מרתק וחשוב מעין כמוהו, בטח בהודו. אם תשאלו את הילדים ובמיוחד את עומר, רגעי השיא היו שעתיים של משחק עם ילדי הכפר בחצר בית הספר ובמיוחד המשחק ״קבאדי״ – ילדים לא צריכים לדבר באותה השפה בכדי להבין אחד את השני.

30374-20170912185651379

לאחר יומיים בטורטוק יצאנו לדרך בחזרה לכיוון לה. עוצרים ב Hundar לרכיבה על גמל דו דבשתי ומשם הולכים ברגל 6 ק״מ לכפר Diskit במסלול ממש נחמד שאסף אלתר. ב Diskit שהייתה עיירה די נטולת חן למעט מקדש בודהיסטי ומנזר עצום שאינם עומדים בהלימה עם אפרוריות הרחוב, העברנו גם את ערב שישי באוירה מעט קודרת – שוב לעשות ״קידוש״ במסעדה מקומית שכוחת אל ברחוב ממש חשוך. הבטחתי וקיימתי שאת ערב שישי הבא נעשה באווירה ישראלית – יהודית בבית חב״ד בלה. לערבים הללו בעלי ניחוח של בית יש חשיבות עצומה לכולנו.

30374-20170912190233941

SHAM TREK (המכונה בטעות ביבי טראק)

שתי אסכולות בולטות היו במשפחה בעניין הדרך הנכונה ליציאה לטראק – האחת (שלי) שגרסה שנדרש מדריך מקומי, פורטר, טבח מומחה לבישול בשטח ופרדות הנושאות מזון איכותי ופינוקים לדרך. והשנייה (של אסף) שגרסה שכל אחד מבני המשפחה צריך לקחת תרמיל ממש קטן על הגב. וזהו. ברוב קולות נבחרה האופציה השנייה.

עם מפה מקומית שהיא רק ״בערך״, ללא מדריך, עם הרבה רצון טוב וחוש הרפתקנות (וכיוון) – יצאנו לדרך.

הנהג היקר פונצ׳ו הוריד אותנו בכפר Likir בצהרי היום. לאחר הליכה כשעה בעלייה והתקדמות מאוד לא מרשימה – עצר לידינו רכב עם המון מקומות ישיבה ושאל האם נרצה טרמפ, ברוב קולות או יותר נכון ללא מתנגדים, המשכנו איתו בדרך עד לכפר Sumdo הכולל שני בתים שלמים. עצרנו אצל משפחה מסבירת פנים אך הבנו שלא נוכל להישאר שם משום שאב הבית נפטר והיום זהו יום התפילות של אנשי הדת (הם בדיוק שרפו את הגופה). לאחר התרעננות קלה בעוגיות הבית, המשכנו הלאה.

30374-20170912190411144

הדרך לכפר הבא Yangtang ארכה 4 שעות ארוכות – העלייה המתונה שעליה קראנו בסיפורי הדרך התבררה כבלתי נגמרת (עבורנו). בשלב מסוים התחלנו לרדת אך הכפר היה עדיין מעלינו ובסיום נדרשנו לטפס אליו בעלייה תלולה במיוחד. בקצה המתינו לנו קבוצה של זרים שמחאו כפיים. אחד מהם היה מדריך טיולים הודי שביקש להצטלם עם אלה – הוא מעולם לא ראה ילדה בת 6 שעושה את הטראק הזה בכוחות עצמה.

30374-20170912135054597

בפתח הכפר אומנם לא המתינה לנו ילדה מקסימה עם דוכן פירות ומיצים טבעיים כפי שקראנו בסיפורי הדרך של מטיילים, אך מהר מאוד מצא אותנו בחור מקומי ואסף אותנו ל home stay אמיתי – כולל ארוחת ערב ובוקר עם המשפחה שלו. הכל היה פשוט ובסיסי (דאל וצ׳פטי) אך האירוח היה מאוד נעים, ממש עם הדרת כבוד. שם גם התנסיתי לראשונה במקלחת עם באקט (תודה לאסף) ולמדנו על תה מלוח העשוי מחמאת יאק -לא טעמנו. לא ניתן שלא לחשוב מה הם עושים שם בחורף?

30374-20170914190050831

למחרת, יצאנו לדרך לכיון Hemis – הפעם החלטנו לטפס לפס על הכביש המפותל – מעדיפים דרך ממש ארוכה אך מתונה על פני העלייה התלולה יותר בשטח. ההגעה לפסגה הייתה רגע מתוק של הצלחה לכולנו במיוחד כשגילינו שהכפר מצוי במורד ההר (ללא עליות יותר). לאחר שהסדרנו את הנשימה ומצאנו מקום לישון, החלטנו לחזור ללה ולא להמשיך לכפר האחרון בטראק Temisgam (צריך לציין שעומר היה בעד להמשיך עד הסוף). למחרת, לאחר שעה איחור בלבד, עלינו על ה local bus בדרכנו ללה – מוזיקה הודית, אנשים יורקים או מקיאים מהחלון, כל מהמורה בדרך מורגשת היטב, הנוסעים תלויים על הדלתות. מעין רכבת הרים, חוויה מעט סוריאליסטית.

30374-20170912190018051

כשהגענו ללה לא הבנו מדוע כל החנויות סגורות ביום חמישי. בשיחה עם צעיר מקומי הבנו שהעיר מושבתת לחלוטין על פי החלטת budahist association ב"מחאה" על נישואי מוסלמי ובודהיסטית (!). כשהופתענו מהציות הכולל נאמר לנו שמי שהעז להפר את השביתה בעבר, נשרף לו את העסק. ללמדנו שקיצוניות חשוכה קיימת בכל דת.

שלום כיתה א׳

בסך הכל רציתי שלאלה תהיה תמונת ״שלום כיתה א״ מסורתית באלבום. למזלנו, בעלי הגסטהאוס הראשון היו בין היתר מורה למתמטיקה ומורה לכימיה. האחרון נענה בשמחה לבקשה שלי והצטרפנו אליו לבי״ס הגדול ביותר בלדאק, Lamdon שמשמעותו – להתוות את הדרך. 2800 ילדים מגן ועד תיכון, כ 30 ילדים בכיתה, לכל כיתה יש chief – מעין "חניך תורן" שאחראי על המנהלות. לכולם תלבושת אחידה מלאה – מנעל ועד חגורה לא מותירים שום סימן חיצוני שיכול להעיד על פערי מעמדות. כל יום נפתח בהתכנסות של כל התלמידים על פי גילאים לשירת ההימנון הלאומי, לתפילת הודייה על כל הטוב שניתן להם, לדבר המנהל ולמעין פרזנטציה המועברת על ידי קבוצת תלמידים בנושא שהם בוחרים (כל ילד יהיה שותף בכך – פעילות מעצימה מעין כמוה) – חצי שעה בחום ואף ילד לא מעז לנוע בחוסר נוחות. המקום מבוסס על תרומות המגיעות ממדינות זרות (ולא מהממשלה) משום שחלק גדול מהילדים בבית הספר מגיעים ממשפחות עניות. סופסופ חזינו בתשובה קטנה, מאוד חלקית, כיצד מדינת הענק הזו יכולה לנצח את העוני ולתת תקווה. ללא ספק המקום הכי אופטימי שהיינו בו בהודו. אלה זכתה לקבלת פנים מרגשת בכיתה – נראה לי שאת היום הראשון בבית הספר הזה, היא תזכור לתמיד.

30374-20170912190110972

JULLEY לדאק!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close