עמק קינור, כמעט ספיטי ומנאלי

יוצאים לדרך – עמק קינור וכמעט ספיטי

עמק קינור וספיטי נאמר אומנם בנשימה אחת בקרב המטיילים אך הם שונים – הראשון עמוס בירוק וצמחייה פראית והשני מדבר עצום. תכננו לצאת לטיול בן 10 ימים לפחות – לעבור רכוב מכפר לכפר, לטייל רגלית בנופים המתחלפים, לנסות לחוש מהתרבות המקומית.

הבנו שגורם משמעותי ביותר להצלחת הטיול הוא הנהג. ובאמת, השקענו מאמץ באיתור ה״אחד״. בחרנו בפילינג, בחור טוב ונהג באמת טוב משימלה. הבנו גם של״מתווכים״ או סוכני הנסיעות, אין שום יתרון.

בוקר גשום, נפרדים מצוות המלון שליוו אותנו בשבוע החולף ויוצאים לדרך.

די מהר התבררה לי העסקה – מדובר בדרכים יפות בצורה עוצרת נשימה ומסוכנות באותה המידה. ובאמת נשימתי נעתקה. מהפחד. כבישים צרים מאוד, סלולים למחצה או בכלל לא, מתפתלים, מטפסים למעלה ולמטה ותהום חשופה פרוסה בצדדים. מהנהג נדרשה יכולת וירטואוזית כמעט – ליסוע קדימה, ברברס, לצפצף בפניות, לפתוח את הדלת מעת לעת תוך כדי נהיגה (ולירוק), לנווט בין הפרות שנחות באמצע הכביש, להיות דרוך כל העת לתור אחר מפולת אבנים מלמעלה ובכל אלו להרגיע אותי don'tworry madam. אגב, חוקי המשחק בכביש הם כמו בטבע – החזק שורד אך תוך הפגנת אצילות וסובלנות יוצאת דופן לאחר (ההשוואה מה היה קורה במציאות מקבילה בארץ פשוט בלתי נמנעת).

שוב המחשבה הטורדנית הזו שלא באמת מדובר בטיול אחרי צבא שבו הותרנו הורים מודאגים בבית, הפעם אנחנו ההורים המודאגים ושאלה ללא תשובה ברורה – האם זה באמת סיכון מחושב?

30374-20170822163953404

מעת לעת כשחזרתי לנשום באופן סדיר ולסמוך יותר על פילינג, הצלחתי גם לראות את כל היופי שפרוס בכל עבר, את האנשים והנשים (!) בצדדים שעמלים כל העת בעבודת כפיים אמיתית – רועים, סוחבים, מטפסים, רוקעים, מתקנים את הכביש, בונים עוד קומה, חורשים את השדה וגם הרבה ילדים שלא ברור מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. גם את המשפחה השלווה יחסית שלי הצלחתי לראות ולהבין שאני היחידה שלחוצה ומלחיצה.

טיילנו 4 ימים עם הרבה קסם, מדלגים מכפר לכפר קצת מהר מדי (על פי הסדר – סרחאן, סינגלה, קלפה) משתאים מהמקומות הללו שאומנם מצויים במסלול המטיילים אך עדיין שמרו על אותנטיות של פעם, מלאי תום ופשטות, טקסים מקומיים,שמחה שאינה תלויה בדבר (לפחות בעיני המתבונן) – המערב עוד לא ממש נגע כאן בדורסנות (אולי מלבד ה home stay – זו לא באמת לינה ביתית). לנו לרוב במקומות ממש בסיסיים, מודים על המצעים שהבאנו עימנו מהבית.

30374-20170822164101138

ביום ההולדת שלי חגגנו בקלפה במסעדת מומו טיבטית הכי פשוטה שיש, חשוכה, המטבח מופרד מהאורחים באמצעות וילון קרוע. בסוף שמחתי על כך – למרות החושך, הצלחתי לראות בצורה בהירה יותר וללא הסחות דעת את השמחה והאיחולים האמיתיים ומהלב שנאמרו ואף נכתבו מאסף ומהילדים. בנוסף, להקה מקומית בשם פרנה שבדיוק צלמה קליפ באזור שרה לי יום הולדת שמח – צלילי הקסם שלהם ממש ציירו לי את המנטרה הזו ההנדואיסטית Om mani padme hum – אחדות, שלום והרמוניה. רגע קסום.

30374-20170822164335263

למחרת, התייצבנו בחגיגיות לסדר את ענייני ה״פרמיט״ – אישור כניסה מטעם הממשלה להיכנס לעמק ספיטי (נובע לדעתי מהרצון לעקוב אחר מי נע בגבול סין יותר מדאגה לשלום המטיילים). תכננו מראש לא להגיע בראשון ולא ביום העצמאות ההודי. מסתבר שעל ה local holiday לא חשבנו וגם לא אף אחד אחר. בתושייה יוצאת דופן, עובד במשרד נסיעות מקומי נרתם לעזרתנו והצליח באורח פלא לגייס את כל חמשת העוסקים במלאכה לטפל בנו ביום החופשה (צלמת תמונות, צלם טפסים, חותם בחתימה רגילה, מטביע חותמת רשמית והקצין המנהל). כל הסיפור הזה ארך כמעט יום שלם. מעט לפני שיצאנו לדרך התברר שהכביש בין הכפרים נאקו לטאבו שהיה צפוי למחר, פשוט קרס. יותר מדי סימנים מעכבים מרמזים לנו לא לדבוק בתוכנית המקורית, הפור נפל. החלטנו לחתוך לנקודת הסיום מנאלי. בהמשך וויתרנו על ספיטי גם מהכיוון השני.

מנאלי

הנסיעה למנאלי ארכה 12 שעות בדרכים קשוחות במיוחד. הערצתי את פילינג על היכולת להחזיק מעמד. הגענו למנאלי היפה ששוכנת למרגלות ההימאליה והבנו די מהר שמדובר במושבה ישראלית, הכי ישראלית שראיתי מחוץ לגבולות המדינה. שלטים בעברית בכל פינה (החייט / המכבסה / המומו/ השרוואל הכי טוב וגם מי שלא אכל בנפאלי, לא היה במנאלי).קבוצות המטיילים הישראלים מגוונות מאוד וכוללות חיילים משוחררים שנדמה שהגסט האוס המקומי בהודו הוא המשך ישיר למגורי החיילים בבסיס רגע לפני מעונות האוניברסיטה, סטודנטים בחופשה, הורים כמונו שברובם רצו לשחזר את הטיול ההוא שלהם מלפני עשרים שנה ולהציג חלק מהיופי הזה לילדים, ישראלים שבחרו להשתקע כאן שנים ואפילו קבוצה מקסימה שעשתה מעין סיור הכנה לקראת טיול אופנוענים שהם מקיימים בהודו (שם החברה ״תמר״ – אילו הייתי אופנוענית, הייתי בוחרת בהם!). מה שמדהים בכל אלו עד כמה החיבור בין ישראלים הוא כל כך טבעי ופשוט ומהיר – נוצרו מפגשים מקסימים עם אנשים טובים.

30374-20170822164454826

לאחר לילה במנאלי החלטנו לעבור לכפר ושישט הסמוך והרגוע יותר (וגם ללא הרבה צעירים כפי שאמר לי בהבנה צעיר ישראלי …). הימים עברו בנעימים – משוטטים בנחת בין החנויות, מטפסים למפל המקומי, למעיינות החמים במקדש (לא העזנו להשתכשך על אף ההמלצות החמות), מטיילים למנאלי החדשה וגם הישנה וגם שוהים ברסטה קפה ומרגישים כמו סיני של פעם.

יותר מכול אהבתי לקום בבוקר ממש מוקדם ולקחת עימי את אחד הילדים (״בוקר אמא״) ופשוט לצפות בכפר מתעורר לחיים – חליבת הפרות בחצר הבית, צחצוח שיניים וכביסה בברז ברחוב, התכנסות לקפה של בוקר, תפילות במקדש.

מנאלי וושישט עימתו אותנו לראשונה עם תופעת הסמים שפה בולטת במיוחד, מדי. בחרנו לא לתת לכך מקום רחב מדי ופשוט ספרנו במה מדובר – הילדים הבינו את מוסר ההשכל גם מבלי שנאמר במפורש.

בית חב״ד במנאלי היה פנינה מיוחדת עבורנו – בבנגקוק היה צריך לשכנע את את הילדים וכאן הם ממש ציפו כבר להגיע. מעבר לשניצל וארוחת שישי בחברותא, בית חב״ד כאן ובמקומות אחרים שראינו מצליח לתת תחושה של שייכות, של אכפתיות אמיתית וחיבור חשוב ליהדות ולעצמנו. מפעל יוצא דופן שאין דומה לו. תודה לך הרב חזי וכל הצוות.

30374-20170822164612279

אזור מנאלי היה נעים לנו אך שמחנו מאוד שטעמנו גם מקומות אחרים ללא מסיכה תיירותית כל כך עבה וכך לא היה צורך בהסברים ששמענו ״אבל זה לא באמת הודו״, הילדים בוגרי ורנאסי / כלכותה כבר יודעים.

לסמוך

הודו מזמנת מציאות שעולה על כל דמיון, ללא הגיון, בעלת חוקים משלה, ללא בטיחות בכלל. הודו מאלצת אותנו לסמוך על האינטואיציה שלנו אך יותר מכך על אחרים. בהודו צריך לאפשר לשרשרת מאוד גדולה של אנשים בלתי מוכרים, נסיבות וצירופי מקרים פשוט לנוע. בחיי השיגרה שלנו אנחנו נדרשים לאותו הדבר כמעט אבל יש לנו לפחות תחושת שליטה מדומה.

לסמוך על הנהג שלנו שיצפצף לפני הפנייה,

לסמוך על הנהג שמולנו שיבצע את הפנייה בזווית הנכונה,

לסמוך שהנהג יודע לעשות רברס גם כשתהום פרושה משני הצדדים,

לסמוך שהפרה תואיל לפנות את הדרך,

לסמוך שעדר הכבשים יפנה מקום,

לסמוך שיהיו מים חמים באמבטיה (לא רציתי באקט),

לסמוך שבאמת החליפו את המצעים והמגבת לפני שהגענו,

לסמוך שבמטבח המלוכלך יש גם פינה נקייה שבה מכינים את האוכל,

לסמוך על כוונותיו הטובות של האיש שהציע עזרה,

לסמוך שהילדים לא יתקרבו מדי לקצה (של הכביש, המסלול,המרפסת, המדרגות) – כמעט אף פעם אין מעקה,

לסמוך שיש מי שבאמת מטפל בהפסקת החשמל,

לסמוך שיש סוף לעלייה ומתישהו תהיה ירידה,

לסמוך על המכבסה שישתמשו בסבון ושכל מה ששלחתי באמת יחזור,

לסמוך שהאוכל לא יהיה חריף וללא מסאלה,

לסמוך שנהג הריקשה יודע מה לעשות עם הרכב הזה שבא ממול,

לסמוך שלא נהיה בדרך הזו שקרסה.

מעל כל אלו, האמונה שלי בכוח העליון מאוד מתחדדת ומאוד ברורה.

עוזבים מחר ליעד האחרון (ככל הנראה) בהודו – לה הצפונית מרחק יומיים נסיעה.

30374-20170822164741951

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close