איך יוצאים לדרך?

ניסיתי להיזכר השבוע מתי התקבלה ההחלטה שאנחנו יוצאים ל"טיול השנתי״.

לא הצלחתי לנעוץ את הנקודה המסוימת אך אני זוכרת שהטיול "היה באוויר" כבר בשנה וחצי האחרונה.

מירוץ החיים שלנו הוא די סטנדרטי ועבר בתחנות הרגילות – צבא, לימודים, חתונה, קריירה, ילדים, משכנתא – לא בטוח שבסדר הזה.
לתחנה אחת מסורתית לא הגענו פשוט משום שמעולם לא השתחררנו – לא עשינו את הטיול לאחר צבא.
על החסך הזה (ללא מרכאות, באמת), ניסינו לגשר, לחוד וביחד, בטיולים קצרים בעולם – טיול שכזה וזוג חברים ערני גם חיבר ביננו.
אני אנסה לשרטט את התחנות המרכזיות בדרך עד ליציאה לטיול.

קבלת החלטה – האם, מתי, לכמה זמן, להיכן

זו התחנה המשמעותית ביותר שאחריה הכל אפשרי.
מהרגע שבו הפרישה שלנו מהצבא הייתה על הפרק, היה ברור לנו שיהיה גם טיול. היעד ה"מזרח" נבחר באופן אינטואיטיבי וכמעט ללא התלבטות. ב"בטן" הרגשנו שלשם פנינו מועדות. רשימת היעדים המדויקת יותר שורטטה על האקסל בעיקר על פי מגבלות מזג האוויר במדינות השונות (תאילנד, הודו, נפאל, וויטנאם, לאוס, קמבודיה, אולי סין) והרצון לשלב "אם כבר" את ניו זילנד וארה"ב בסיום.
לגבי משך הטיול עלו מספר אפשרויות שהמובילה שבהן הייתה יציאה ל 8 חודשים וחזרה בחופשת הפסח בכדי לאפשר לילדים ל"היכנס לתלם" מהר ככל שניתן. פגישה מעוררת השראה עם הזוג פלג הובילה אותנו להבין שזו החלטה שעלולה לגרום לעוגמת נפש רבה לילדים שייאלצו להתרגל לשגרה ללא תקופת שיכוך ובעיקר העלה את השאלה – מדוע לא שנה? אז החלטנו שנה.

מפגשים עם אנשים ש"עשו את זה״

מהרגע שהתחלנו לספר על ההחלטה, גילינו קהילה משמעותית של משפחות ש"עשו את זה"
המפגש איתן היה מאוד חשוב להכנה ה"מנטלית" וה"פרקטית" – מההבנה על המנוע שהוביל להחלטה, אופן התכנון, הערכות עם הילדים, השכרת הדירה, בחירת המסלול ועד ההמלצה מה לארוז.
אך יותר מכל אלו, בפגישות הללו קבלנו חיזוק משמעותי שאנחנו עושים את הדבר הנכון למשפחה ולילדים ושבצד כל האתגרים (המשמעותי ביותר שעלה מהם היה כיצד חוזרים) – כולן העידו על חוויית חיים משנת חיים.
בנוסף לאלו, קיים עושר עצום של מידע ברשתות החברתיות, בלוגים, קבוצות ועוד (״משפחה. עולם. טיול״ של הללי סמדר ו״לקחנו את הגלולה האדומה״ של משפחת עיני – המובילים שבהם).

סידורים ובירוקרטיה

אסף צריך לכתוב את המדריך המפורט של הפרק הזה – הוא היה המנוע האמיתי.
בנוהל היערכות צבאי, גם כאן הוכן גאנט מפואר ורשימת משימות שלעיתים הטילה צל כבד מדי על הטיול.
בכל נושא יש הרבה מאוד תתי נושאים ובעיקר הרבה מאוד בירוקרטיה מול גופים ומערכות גדולות שלא תמיד יודעות לתת מענה – ביטוח רפואי (מסתבר שביטוח לשנה אינו טריביאלי), לחצן חירום (מגנוס), חיסונים (לא מעט ומספיק זמן מראש), הסדרה מול משרד החינוך (בתחילה הגשתי בקשה ל"לימוד ביתי" שהסתבר לבסוף שאינו נדרש משום שלא נהיה בארץ וה"מערכת" רואה אותנו כמי שיצאו לשליחות בחו"ל), השכרת הבית (לאחר התלבטות השתכנעתי שזה הדבר הנכון לעשות), ניתוקים (בזק, יס, אינטרנט…), אריזות (הארגזים שלנו הוצבו במרתף – הזדמנות לבית "רזה" הרבה יותר), קניות (תרמילים, ספרים, מטענים), תרופות (מתוך מחשבה מראש על כל מה שעלול לקרות ולא יהיה לו מענה), בדיקות רפואיות (שוב, לנסות לטפל בארץ במה שניתן – בדגש על רפואת שיניים), ויזות (לארה"ב ולהודו. הבנו שאת השאר נכון שנבצע תוך כדי הטיול), כספים (פתיחת חשבון דולרי, בדיקה כיצד להקטין עמלות) ועוד שבוודאי שכחתי.

30374-20170706201738656

הכנה ושיתוף הילדים

כשסיפרנו שאנחנו טסים לטיול לשנה, 2 שאלות היו הראשונות – עם הילדים? (ברור!), והם יפסידו שנה? (לא, הם ירוויחו שנה). זה גם היה המסר שניסינו להעביר לאורך כל הדרך להם ולנו.
הגיל של הילדים הוא מרכיב מאוד משמעותי בתפיסת הטיול שלהם, באופן די ברור – ככל שהגיל עולה, הוויתור הוא משמעותי וכבד יותר (חברים, חוגים, מועצת תלמידים, מקהלת בית ספר…). אנחנו הרגשנו זאת באופן מובהק מתחושת הקלילות של אלה (בת ה 5), יואב שזרם לרוב (בן ה 8) ועד השאלות המורכבות של עומר מדוע לא ניתן להסתפק בטיול של כמה חודשים כמו כל משפחה נורמלית (בן 9.5).
המפתח, כמו בכל דבר במשפחה, הוא לשתף אותם ולחבר אותם בטוב – בהתלבטות על המסלול, בהכנת מצגת על מדינות נבחרות (עדיין נותרנו עם שאלה פתוחה מהו המאכל הלאומי של קמבודיה), במפגש עם משפחות (לא הפגינו עניין רב), בתיאום ציפיות (אמא תהיה המורה הקשוחה בבית ספר שלכם).
רגע הנחת היה לשמוע אותם, מבלי שהם ידעו, כיצד הם מציגים את הטיול לאחרים. הבנו שהמסרים די ברורים והתפיסה שלהם ורודה יותר כשאנחנו לא בסביבה.

30374-20170706195931985

להגיד שלום ולהתראות
שנה הוא פרק זמן לא מבוטל ולכן גם לפרידה ולסגירת המעגלים השונים יש תפקיד משמעותי בתחושה שלנו ביציאה לטיול ואני מניחה שיהיה לכך חשיבות גם ביכולת לפתוח את המעגלים כשנשוב.
לכל ילד ניתנה ההזדמנות לבחור את האופן שבו הוא ייפרד מהחברים (מסיבת פיג'מות, מפגש בנים ומפגש כיתה). גם אנחנו בחרנו ("בית פתוח" בשבת לפני הטיסה שאפשר לכולם להגיע בכל שעה שירצו ולקיים מפגש אישי יותר). בסך הכל 4 מפגשי פרידה בשבועיים.
אך יותר מכל אלו, התרגשנו מאוד מהיוזמות של המורות, הגננות ובעיקר של החברים כך שיצא שכל ילד חווה מספר מפגשים נוספים – פרידה משיעור מתמטיקה, פרידה אישית מהחברה, פרידה מהחוג ועוד ועוד. לילדים ניתנו מחברות אישיות עם דברי ברכה וציורים מכל החברים שלהם  שנפתחו רק בטיסה. באמת שהותיר טעם מתוק מאוד.

30374-20170706204843000

מה אורזים
הרבה מאוד פעמים נשאלנו – מה אורזים לשנה? התשובה לרוב הייתה – אורזים כמו לטיול לשבועיים פלוס תרופות וספרי לימוד. תשובה קצרה אך אומרת את הרוב. הלוא לזמן אין משמעות בכל הפרטים השגרתיים (בגדים, גרביים, כלי רחצה… – ברור שנרכוש עוד / נכבס) אך יש לו משמעות בערכת התרופות, במזוודת ספרי הלימוד (למרות שצמצמנו, עדיין מזוודה), בכמות משחקי הקופסא, בכמות המחשבים (לפטופ ו אייפדים) והרבה מאוד חוטים וכבלים.
סוגייה נוספת שבה התלבטנו – תרמיל או מזוודה – מהתמונה ניתן להבין שהחלטנו גם וגם כשהשיקול המוביל היה לשמר ידיים פנויות לאחוז בילדים.

30374-20170706201131953

תם פרק ההמתנה.
יצאנו לדרך.
תחנה ראשונה – תאילנד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close